Reflexiones del Rabino Shai Pirón para ir a las urnas

Enlace Judío México e Israel.- El Rabino Shai Pirón dice que justo antes de ingresar a las urnas, cada uno debería decirse a sí mismo:

No odio.
No boicoteo.
No odio a los Haredim. La comunidad ultraortodoxa trajo a ZAK y Ezer MiZion, Yad Sara y Zichron Menachem.
Tenemos una discusión, pero no odio.

No odio a los izquierdistas.
Fueron un factor importante en el establecimiento del país.
Construyeron localidades y kibutzim.
Están buscando la paz, aunque sea peligroso o nos ponga en peligro.
Pero son sionistas. Como yo.
Tenemos una discusión, pero no odio.

No odio a los derechistas.
Ni siquiera a los que son de derecha en economía.
Para mí, eso es aplastante.
Incluso aquellos que quieren todo el país,
Ignorando las creencias de otros pueblos.
Sé cuánto aman a la nación.
Y cuánto pesa todo Israel en sus corazones.
Conozco su compromiso, la movilización en las FDI,
en los asentamientos.
Tenemos una discusión, pero no odio.

No odio a los árabes de Israel.
Su papá y mamá, sus abuelos nacieron aquí.
Soy de un pueblo que sabe lo que es el sentimiento minoritario y lo que es un anhelo.
No renunciaré a mi estado. Pero entiendo y siento el dolor.
Reconozco su contribución al país.
Siento que es mi deber otorgarles derechos civiles completos

aunque Israel sea para el mundo el estado del pueblo judío.
Tenemos una discusión, pero no odio.

Y no odio a las personas seculares que luchan por todo lo que huele a judaísmo.
No odio a los Mizrahim o Ashkenazim.
Simplemente no odio.

Quiero hacerlo bien.
Convertir a Israel en una sociedad modelo.
No rendirme ante nadie. No renunciar a nadie.

Así, justo antes de las urnas:

“Que por favor
No odie.
No cause odio.
Que sepa decir lo que siento.
Sin rodeos.
Con rectitud.
Con profundidad.
Para contribuir con algo a la buena vida en la buena tierra
De todos nosotros“.

רגע לפני שנכנס לקלפי, ראוי שכל אחד יאמר לעצמו (כתב- הרב שי פירון):

“אני לא שונא.
אני לא מחרים
אני לא שונא חרדים. הקהילה החרדית הביאה את זק”א ועזר מציון, את יד שרה וזכרון מנחם.
יש לנו ויכוח – אבל אני לא שונא.

אני לא שונא את השמאלנים.
הם היו גורם מרכזי בהקמת הארץ.
הם בנו יישובים וקיבוצים.
הם רודפי שלום, גם אם מסוכן או מסכן אותנו
אבל הם ציונים. כמוני.
יש לנו ויכוח – אבל אני לא שונא.

אני לא שונא ימניים.
גם כאלה שהם ימין כלכלי.
בעיני זה נראה דורסני.
וגם כאלה שרוצים את כל הארץ,
מתעלמים מאמונתם של בני העם האחר.
אני יודע איזה אוהבי הארץ הם.
וכמה ישראל כולה יקרה ללבם.
אני מכיר את המחוייבות, ההתגייסות
בצה”ל, בהתיישבות.
יש לנו ויכוח – אבל אני לא שונא.

אני לא שונא את ערביי ישראל.
אבא ואמא, סבא וסבתא שלהם נולדו כאן.
אני בן לעם שיודע מהי תחושת מיעוט ומהי כמיהה.
לא אוותר על מדינתי. אבל אני מבין ומרגיש את הכאב.
אני מכיר בתרומתם לארץ.
מרגיש שחובתי לתת להם זכויות אזרחיות מלאות גם אם ישראל תהיה לעולם מדינת העם היהודי.
יש לנו ויכוח – אבל אני לא שונא.

ואני לא שונא חילוניים שנלחמים על כל מה שמריח יהדות.
אני לא שונא מזרחיים או אשכנזים.
אני פשוט לא שונא.

רוצה לעשות טוב.
להפוך את ישראל לחברת מופת.
לא לוותר לאיש. לא לוותר על איש.

ככה, רגע לפני הקלפי:

“יהי רצון
שלא אשנא.
שלא אשניא.
שאדע לומר את שעל לבי.
ישר
הגון
עמוק.
שאתרום במשהו לחיים הטובים בארץ הטובה
של כולנו”